עדכון: 6.2.26
בהעדר המימד הטריטוריאלי, הרי שכל קבוצה בני אדם יכולה להקים לעצמה מדינה.
מקובל לחשוב שהדמוקרטיה היא שיטת הממשלי והמשטר הטובה ביותר, בהיותה לכאורה "שלטון הרוב". רוב הציבור מזהה את שיטת המשטר הדמוקרטית אם עקרון שלטון הרוב. ואולם, המעלה הגדולה יותר של הדמוקרטיה המערבית היא האפשרות להחליף את השלטון בתוך תקופה מסויימת המוגדרת החוק1. החוק הוא אותו חוק אלו מצייתים, או אמורים לציית, כל הגורמים המרכיבים את אותה דמוקרטיה – כולל בתי המשפט.
ואולם, הדמוקרטיה היא שיטת משטר שברירית מאוד2. שבריריותה נובעת מכך שכיישות מסויימת שעולה לשלטון, אינה מכבדת את החוק, ולא מקיימת את הוראותיו באשר למתן אפשרות לאזרחים להחליף את השלטון, הרי שבכך, הפכה בעצם לדיקטטורה.
כמו כן, לדמוקרטיה יכולים לקום מתוכה כאלו שגורמים לערעור יסודותיה, אם בכוונה ואם ברשלנות. למשל, פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות על ידי מי מרשויות היסוד של הדמוקרטיה, מהווה גם היא גורם לשבריריותה של הדמוקרטיה. כך למשל, השופט אהרון ברק מבית המשפט העליון במדינת ישראל, שמונה לשופט עליון ביום 22.9.1978, פרסם בשנת 1983 את מאמרו "חקיקה שיפוטית"3, בו הוא שוטח את משנתו על סמכות בית המשפט להיות בעצם גם המחוקק, ובהמשך כהונתו, ובמיוחד ב-11 שנותיו הממושכות כנשיא בית המשפט העליון, עמעם השופט אהרון ברק עד מאוד את הקו המפריד בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת, תוך שמשנתו ופועלו סותרים לא אחת זו את זו, עד שהדבר הביא למשבר אמון עמוק בין רשויות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת, כפי שבאה לידי ביטוי חריף מאוד במסגרת כהונתת הממשלה ה-37 שקיבלה את אמון הכנסת ה-25.
את המשבר שנוצר בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לבין הרשות השופטת, ניתן לתאר בקצרה בכך, שחצי מהציבור לא מאמין לממשלות בישראל במהלך 25 שנות הממשלות שקדמו לאותו משבר לאור גילויי השחיתות העמוקים שעלו ופורסמו עד כדי אובדן אמון מוחלט בשלטון, דבר שהגיע לשיאו בטבח השביעי לאוקטובר, ואילו החצי השני של הציבור לא מאמין למערכת המשפט לאחר שהתנסה במערכת המשפט של מדינת ישראל, שהושפעה מאוד ממשנתו של אהרון ברק שהכניסה הרבה מאוד אי וודאות למערכת המשפט, בכך שהפכה בעצם כל שופט ל"מחוקק לרגע וברגע" העושה ככל העולה על רוחו, ובכך, גרמה הרשות השופטת למשבר אמון מוחלט במערכת המשפט ובשופטיו, והרשויות הנ"ל רבות ביניהן בעצם, למי תהיה המילה האחרונה.
בתוך המסגרת הדמוקרטית הרעיונית הבסיסית, יש צורך לשמור על זכויותיהן של מיעוטים שונים, ולאפשר גם להם להיות שותפים בשלטון, ככל שהדבר בא לידי ביטוי במשקלם היחסי בקרב אוכלוסיית אזרחי המדינה, ולהשתתף במשחק הפוליטי. אך כאן בא לידי ביטוי המתח בין הדמוקרטיה הקונסטיטוציונית, שלה אמורים כולם לציית, לבין הדמוקרטיה הפוליטית, שבה חייבת להיות גמישות מה לקונסטיטוציה כדי שאכן ניתן יהיה לאפשר לקבוצות מסוימות להשתתף במשטר ובמנהל הדמוקרטי.
אז מה קורה אם לא ניתן ליישב מתח זה? במקרים מסויימים קמות תנועות מרד חמושות הנאבקות על זכות הקבוצות אותן הן מייצגות, היינו מעבר לשינוי שיטת המשטר באמצעים אלימים. במקרים אחרים, נדרסות או נשללות זכויות אותן קבוצות, וגם מצב זה אינו רצוי ואינו ראוי, ובמיוחד כשאותן קבוצות תורמות תרומה רבה לביטחונה ולכלכלתה של המדינה.
כאן באה המדינה הווירטואלית כפתרון אפשרי. כל קבוצה תקים לעצמה מדינה ווירטואלית משלה, אזרחיה ישלמו מיסים למדינתם הוירטואלית, תוך כדי תשלום מיסים נוסף גם למדינה הממשית, שפתקידיה יצומצמו לכדי שמירה על האלמנטים הפיסיים וניהולם, כך תקטן השחיתות וגזילת הקופה הציבורית על ידי גורמי הרוב ו/או על ידי אלו שתפסו את השלטון, תוך פגיעה בזכויות הקבוצות החלקיות, ויגבר האינטרס של המדינה הממשית להיות יעילה וממוקדת, שכן אחרת, יחדל קיומה שלה.
האיזון
מאחר ולקיומה של מדינה ווירטואלית דרושה "מסה קריטית", מבחינת מספר האזרחים, הרי שמספר קטן מידי של אזרחים לא יוכל לקיים מדינה (על כל מנגנויה השונים), ולכן לא תהיה לה הצדקה, והיא תהיה חייבת להיות חלק ממדינה אחרת ולהתפשר, או להמשיך לנסות להתקיים בעצמה בדרך זו או אחרת.
מצד שני, מדינה גדולה שלא שומרת על זכויות הקבוצות הקטנות, תתחיל לאבד מערכה ומיכולותיה, עד שגם היא תצטמק לרמה קריטית של אפשרות קיום, ולכן, תהיה חייבת לשמור על זכויות הקבוצות הקטנות, שכן אחרת קיומה הפיסי והכלכלי יוטל בספק.
סיכומו של דבר: האפשרות הקיימת לקבוצה להתנתק מהמדינה הפיסית מבחינת משטר, ניהול וקביעת נורמות, וניהול עניינה לבדה, והאיזון המתואר לעיל, מהווה פיתרון טוב שיש לבחון ולשקול.
המתואר לעיל עשוי להחשב, כמדגים למשל, את שיטת השלטון האמריקאית במסגרת "ארצות הברית". ואולם יש לזכור שמלחמת האזרחים של ארצות הברית הייתה בעיקר על עניין זה4, היינו מה גובר בסמיכות "ארצות הברית", "הארצות" היינו האינדיבידואליזם המדינית-טריטוריאלית לפיה כל מדינה יכולה לפרוש מהברית אימתי שתרצה, או האם הברית, היינו ה-"Union" של המדינות גובר, ולמדינה אין אפשרות לפרוש מהברית, שכן בכך. תחלש ארצות הברית עד שבסופו של דבר, תאבד את חוזקה המדיני, הכלכלי והצבאי, ובסופו של דבר, את עוצמתה. ארצות הברית כן השאירה את המבנה המבוזר בה לכל מדינה יש אפשרות לנהל את ענייניה ה"פרטיים" בעצמה, ולא כחלק מהפדרציה הכוללת, וניתן לראות במבנה זה את תשתיתה הרעיוני של המדינה הוירטואלי – אזרח של מדינה מסויימת בארצות הברית כפוף לחוק הפדרלי, אך גם לחוק המדינה בה הוא חי, ואם חוקי אותה מדינה לא נראים לו או לא מתאימים לתפיסת עולמו, אין כל מניעה בעדו לעבור למדינה אחרת בארצות הברית. אגב, זה בדיוק מה שעשה אברהם (ההוא מהתורה של היהודים) כשעבר מאור כשדים שבארם נהריים, אותו מטרופולין ענק ומפותח בלב הציביליזציה של אותם הימים, לארץ כנען כשנוכח בשחיתות השלטון5.
וכאן נכנס עניין המדינה הוירטואלית – למה שמדינה לא תוכל להתקיים כמו למשל בארצות הברית, אך גם באופן ווירטואלי נטול טריטוריה שבה כל מדינה תבחר לעצמה את שיטת המשטר המתאימה לה ואת ניהול ענייניה, ומי שלא מתאים לו, יעבור למדינה וירטואלית אחרת, או פשוט יוותר על אזרחותו הווירטואלית שהרי עדיין שמורה לו אזרחות המדינה הממשית, ואיש לא מחייבו להיות אזרח מדינה ווירטואלית זו או אחרת, אם בכלל, שהרי הכל בהסכמה ומרצונו החופשי על פי בחירתו האישית?
כך למשל, אלפי חברות רשומות במדינת דלאוור (Delaware) שבארצות הברית בגלל חוק החברות וחקיקת המיסוי הנוחים שבה, אך החברות פיסית פועלות ומייצרות בכלל מחוץ לארצות הברית או במדינות אחרות של ארצות הברית.
- פרופסור שמואל נח אייזנשטדט, "הדמוקרטיה ונפתוליה, פרדוקסים בדמוקרטיה המודרנית", פרק א' – שבריריות ופתיחות, 2002, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, האוניברסיטה המשודרת. ↩︎
- אייזנשטדט, פרק א', לעיל ה"ש 1 ↩︎
- פרופסור אהרון ברק, "החקיקה השיפוטית", כתב העת "משפטים" י"ג, תשמ"ג, 1983. ↩︎
- בניגוד לדעה הרווחת שהמלחמה הייתה על נושא עבדות השחורים הטרנסאטלנית. ↩︎
- יורם חזוני, יהושע ויינשטיין, "אי ציות ודמוקרטיה", "המקור היהודי למסורת האי-ציות המערבית, עמוד 17-16, הוצאת שלם, ירושלים, התשנ"ט, 2016. ↩︎