עולה השאלה "האם מדינה וירטואלית יכולה להיות בעלת נכסים ממשיים"?
נכסים ממשיים הם אלו שקיימים במציאות – דירה, בניין, מכונית, בגדים, אופניים וכו'. גם זכויות בנכסים ממשיים נחשבות נכסים ממשיים.
ננסה לדמיין את המצב הבא: למדינת ישראל יש שטח גאוגרפי, ובתוכו חיים בני אדם, ותוך השטח קיימים הרבה נכסים ממשיים – בניינים, מכוניות, שדות תעופה, מטוסים, רכבות, חנויות ומבני תעשייה עם סחורות, בתי חולים על ציודם הרפואי המתקדם, אוניברסיטאות עם אולמות לימוד ומעבדות מחקר. בתוך בתי המגורים של האנשים יש ארונות עם בגדים, תמונות על הקירות, כלי מטבח, תמונות על הקירות, מכוניות פרטיות חונות ברחובות וכו'. בבעלות המדינה כלל השטחים הטריטוריאלים שלה – חופי הים, מרכזי נופש ציבוריים, בניין הפרלמנט, מבני ציבור ועוד.
בנוסף, למדינה יש בעלות על חברות ממשלתיות, שחלקן הן גופים דו-מהותיים, כשלגופים אלו יש נכסים פרטיים משל עצמם.
עכשיו, נניח לרגע, שפתאום, כל אזרחי המדינה ותושביה "נעלמו" ולא יחזרו עוד, והמדינה הופכת בין רגע ל"מדינת רפאים". אפשרות אחרת, המדינה ננטשה לחלוטין, כמו עיירות רבות בשלהי תקופת הבהלה לזהב בארה"ב. למי שייכים הנכסים הממשיים של המדינה הננטשת?
אם נסתכל על תאגיד שבבעלותו נכסים ממשיים, הרי שלצורך הכרתו, התאגיד רשום במסגרת חקיקה של מדינה מסויימת, ואם התאגיד ננטש או עומד להתבטל (להמחק), הרי שיש גורם או גוף מעליו, שאחראי על פירוקו, מכירת נכסיו וחלוקת הפדיון לבעלי המניות, ואם אין בעלי מנייות, אז לאוצר המדינה בה התאגד התאגיד.
אז מה אחרית נכסיה של מדינה וירטואלית שחדלה לפתע פתאום להתקיים?
איך מדינה וירטואלית רוכשת נכסים ממשיים?
חיי המסחר של המדינה הוירטואלית, וערכי נכסיה הוירטואליים הם כמו של כל מדינה ממשית. אדם המחזיק אזרחות של שתי מדינות ממשיות שונות, נניח ארצות הברית ואיטליה, הרי שבבעלותו העקיפה הנכסים של מדינת איטליה וגם הנכסים של ארה"ב. במקרה של מכירת נכסי מדינה לגופים פרטיים (הפרטה), הרי שהוא הפסיד את חלקו בנכסי המדינה. ובדומה, כשאזרח מאבד את אזרחותו או שהוא מוותר עליה, הוא מאבד את בעלותו העקיפה בנכסי המדינה בה היה אזרח.
נכסי המדינה נקנו בכספי המדינה שנמצאו באותו זמן בקופת המדינה. אם המדינה בנתה שדה תעופה על קרקע שבבעלות המדינה, אזי שדה התעופה, וכמוהו התאגיד המנהל אותו שייכים למדינה (בהנחה שלמדינה 100% המניות). כל העסקאות נעשו במטבע עליו הסכימו שני הצדדים – המדינה והקבלנים וספקי המשנה שנתנו את שירותיהם לבניית שדה התעופה.
אם הקבלנים ונותני השירותים סירבו לקבל מהמדינה את המטבע של המדינה, למשל, ערכו הנמוך וקושי צפוי בסחירות אותו מטבע, הרי שהמדינה תצטרך להשיג את המטבע בו הקבלן מוכן לקבל מהמדינה תמורת שירותיו. לדוגמה – מישהו מוכן היום לקבל מטבע אירני או לבנוני תמורת סחורה או שירותים שהוא נותן?
עכשיו, נניח שיש למדינה הוירטואלית נכסים ממשיים. המדינה הוירטואלית לא מאוגדת במסגרת חקיקה של אף מדינה אחרת, שהרי היא וירטואלית. מאחר שמדינה וירטואלית היא הבלוקצ'יין, והבלוקצ'יין הוא המדינה, מה תהיה אחריתם של נכסים ממשיים שבבעלות מדינה וירטואלית הרשומים בבלוקצ'יין?
אם המדינה (הבלוקצ'יין) ננטש, ואף אחד מאזרחיה לא "מחשב" (כורה) בלוקים חדשים לבלוקצ'יין – למי שייכים הנכסים הממשיים של המדינה הוירטואלית? מי בכלל רשאי ו/או מוסמך ל"לפרק" את המדינה הוירטואלית? שהרי היא קמה וקיימת במרחב הקיברנטי? וכדי המדינה בשתחומי שטחה קיימים הנכסים המוחשיים צריכה להכיר בבלוקצ'יין של המדינה הוירטואלית, ושברשותה יהיה עותק של הבלוקצ'יין בעת רישום הנכס הממשי נכון ליום הרישום, וכי היא צריכה לעקוב בעצמה אחרי הבלוקצ'יין של המדינה הוירטואלית כדי להיות בטוחה בתקפות הנתונים והבעלויות הנטענות בנכסים הממשיים.
ה"חזקה" (Possession) מול "בעלות" (Ownership)
המדינה הוירטואלית לא תשאף לבעלות בנכסים עקב בעיות רישום והכרה במדינה הממשית המארחת, אלא לחזקה ולשימוש.
אזרח אחד או יותר של המדינה הוירטואלית שהוא/הם גם אזרחי המדינה הממשית, ובבעלותם נכס ממשי, מסכימים שהנכס הממשי שלהם (הרשום בפנקס המקרקעין של המדינה הממשית המארחת) שהמדינה הוירטואלית תחכור או תפקיע מהם חלקים מהנכס הממשי או את הנכס בשלמותו לטובת צרכי ושימושי המדינה הוירטואלית, אם בתמורה ואם שלא בתמורה, והם מסכימים לציית מרצונם החופשי לחוקי המדינה הוירטואלית, למשל, להידיין רק בפני בתי המשפט של המדינה הוירטואלית בכל מחלוקת העולה מהשימוש בנכס הממשי.
באופן כזה, בעת נטישת המדינה הוירטואלית וזניחת הבלוקצ'יין, נשארת הבעלות (Ownership) בידי אזרחי המדינה הממשית. על ידי כך, לאזרחי המדינה הוירטואלית יש אפס סיכון רכושי – כל עוד אזרחי המדינה הוירטואלית מצייתים לחוקי המדינה הוירטואלית, שהם בעצם הכללים שהם עצמם קבעו בבלוקצ'יין, המשותף ופתוח לכולם, הרי שיש להם מערכת חוקים חדשה, נקייה וצודקת יותר המתאימה להם, וברגע שהמערכת הזואת קורסת או ננטשת, המציאות הוירטואלית והממשית, וקו התפר ביניהם לא הופכים לכאוס – אלא המציאות פשוט "נופלת" לברירת המחדל של המדינה הממשית-מארחת.
אפשרות זאת, של בלוקצ'יין (שכבה קיברנטית) הקיימת מעל המציאות הפיסית, בשילוק מנגנון החזקה ולא הבעלות, מייצרת יתרון גדול לאזרחי המדינה הוירטואלית – אפס סיכון רכושי – ומהווה "מנגנון מילוט" (Fail-safe) של המדינה הוירטואלית במקרה של נטישה או קריסת המדינה.
סוגיית החלוציות והבעלות החלקית
מדינת ישראל הממשית של היום שונה לחלוטין ממדינת ישראל של ימי הקמתה. לו חלוצי המדינה ואנשי העליות הראשונות היו מעלים על דעתם שהמדינה עליה נלחמו ומתו הייתה מגיעה למצבה העגום הנוכחי, ספק כמה מהם היו מוכנים וממשיכים ליבש ביצות, לחלות במחלת הקדחת (מלריה), ולהלחם על חייהם ועל המדינה בהתהוות.
כשמדינה מקבלת אזרח חדש לשורותיה ורושמת אותו במרשם האוכלוסין של המדינה. התאזרחותו של אזרח חדש מקנה לו בעלות ושיוויון זכויות מלא על פי חקיקת המדינה בכל נכסי המדינה, ככל שהחקיקה לא דורשת תקופת "הכשרה" מסויימת בטרם יהפוך האזרח החדש לבעל זכויות שוות. יש מדינות שמעניקות "נתינות" זמנית, או נתינות על תנאי, או מגבילות את בעלותו על נכסי המדינה בתניות מסוימות, או כל החרגה על פי חוקי המדינה כפי שחוקק.
סביר וצודק וראוי שחלוצי המדינה הוירטואלית ראויים לזכויות ראשונים על האמונה בחזון והמאמץ הגדול להגדיל את ערכה בכל המובנים – כלכלה, מסחר, תרבות וכו'. הדבר דומה למשמעות מניות בכורה של חברה מאוגדת.
רישום בעלות חלקית בנכסים וירטואליים
אפשרות אחת היא כי נכסי המדינה הוירטואלית ירשמו במנגנון NTF. כך החלוצים יוכלו ליהנות מבכורה. אפשרות נוספת היא יצירת משוואה מתמטית הנותנת בעלות על פי וותק אזרחי, כלומר, לאזרח ותיק יש בעלות חלקית גבוהה יותר מאזרח חדש. המשוואה אמורה לקחת בחשבון שווי נכסים שעוברים בהורשה, תקפות הורשה למי שאינם אזרחי המדינה, שהרי מי שאינו אזרח המדינה לא "קיים" בבלוקצ'יין, וכיוצא באלו סודיות שיש לחוקק.
סחירות של מדינה וירטואלית
עולה השאלה – האם מדינה וירטואלית כמכלול יכולה להיות גורם סחיר? למשל, כמו שנשיא ארצות הברית הציע לקנות את גרינלד או כמו שארצות הברית קנתה את אלסקה? או כמו שקונים בבורסה מניות של חברה עד להפיכה לבעל השליטה בחברה?
חקיקת "פרוטוקול נסיגה"
בחוקי המדינה הוירטואלית יוגדר המצב בו המדינה הוירטואלית תינטש על ידי אזרחיה, וכי במקרה זה, כל זכויות השימוש והחזקה בנכסים פיזיים יחזרו באופן בלעדי לידי המחזיקים בהם לפי הרישום החיצוני, ללא כל דרישה מצד מוסדות המדינה הווירטואלית. כמובן שיהיה צורך להגדיר "מהי נטישה" או "חדלות קיום".
מסקנות ביניים
מדובר בסוגיה מורכבת הכוללת היבטים רבים, ולהלן חלק מהמסקנות:
- למדינה וירטואלית לא תהיה בעלות על נכסים ממשיים אלא רק נכסים אובליגטוריים כלפי מי שמוכן להכיר בהם.
- מדובר במנגנות "ריבונות כפולה" – האחת וירטואלית והשנייה ממשית.
- הסרת חסמי כניסה על ידי אבטחת הנכסים הממשיים במקרה של נטישה או קריסת המדינה הוירטואלית.
- גישה זאת מאפשרת התנתקות תודעתית – על ידי הפיכת המדינה הממשית ללא יותר מ"חברת ביטוח" או "שירות רישום בסיסי" של בעלי זכויות הבעלות של האזרחים בעלי האזרחות הכפולה, תוך שהמדינה הווירטואלית היא המקום שבו מתרחשים החיים, הכלכלה והצדק.
- הגנה מ"שחיתות המערכת האמיתית": ניסיון התערבות של המדינה הממשית תעמיד אותה מול רישומים משפטיים תקניים (הנכסים הרי שייכים לאזרחים פרטיים של המדינה הממשית), בזמן שהפעילות האמיתית מתרחשת ברובד שאין לה גישה אליו, אלא רק על ידי אמנות הדדיות המחייבות הכרה מלאה במדינה הוירטואלית.