במדינות דמוקרטיות רבות מיושמת דמוקרטיית נציגים. בעיית הנציג בשיטת ממשל זאת התבטאה בישראל בשיא חריפותה.

למשל, בשנת 1992 נבחרה מפלגת צומ"ת לכנסת ה-13 וזכתה ל-8 מושבים בכנסת. מפלגת צומ"ת בראשות הרמטכ"ל לשעבר, רפאל איתן המנוח, ייצגה קו מדיני חסר פשרות כנגד הטרור הערבי, והתנגדות נחרצת למסירת שטחים של מדינת ישראל תמורת במסגרת הסכם ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. ומצביעי צומ"ת האמינו שקולם בקלפי ישמש לשמור על חזית בלתי מתפשרת זאת על ידי נציגיהם.

ואולם, לקראת ההצבעה על הסכמי אוסלו, פשרו מ"צומ"ת שלושה חברי כנסת, ויצרו מפלגה חדשה, היא סיעת ייעוד, וחברו למפלגת העבודה שהוביל ראש הממשלה יצחק רבין המנוח, ותומכי מדיניות "שטחים תמורת שלום" (שמעון פרס המנוח ויוסי ביילין), וכך עברו החלטות ברוב של 61 מול 59. משמעות הדבר הוא שנעשה שימוש בקולם של אזרחים שהצביעו עבור מדיניות מסויימת, עבור קידום מדיניות הפוכה לחלוטין.

דוגמה נוספת היא מפלגת "כחול לבן" של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שמצביעיו האמינו לדבריו טרם הבחירות, לפיהם לא יצטרף לממשלת בנימין נתניהו, שכן ממשלות נתניהו כראש ממשלה, זכו למוניטין מפוקפק עקב גילויי שחיתות, והרשעת שרים בכירים באישומים של שחיתות וטוהר המידות. לאחר 3 מערכות בחירות בהן שמר בני גנץ על מספר מושבים גבוה במיוחד, 35 ו-33, הצטרף בני גנץ לממשלת נתניהו. בכך, קיבלו מצביעיו את ההפך ממה שהצביעו.

פתרון בעיית החלפת נציג נבחר בטרם מועד הבחירות

נבחרי הציבור מקבלים שכר מאוד גבוה תמורת כהונתם כנבחרי ציבור, ובמקרים רבים, פי 3 ופי 4 מהשכר הממוצע במשק, וזאת מבלי להתחשב עדיין בהטבות מפליגות, שחלקן מוענקות להם לכל חייהם, גם לאחר סיום כהונתם.

אין מצופה שכל אזרח המדינה הוירטואלית יהיה במעקב שוטף ויומיומי אחרי מהלכי המדינה ויבקר את מהלכי השלטון. לכן כל אזרח יכול למנות לעצמו נציג אחר שייצג אותו בפני השלטון. נציג יכול לייצג אזרחים רבים אחרים. אזרח יכול להחליף את המייצג אותו בכל עת. אזרח גם יכול לשלם למי שמייצג אותו על פי הצעת הנציג תמורת הייצוג.

באופן כזה תהיה תחרות בין המייצגים, וצפויה נאמנות ואמינות גבוהות יותר של המייצגים. נציג טוב, יזכה להבחר כנציג של יותר אזרחים, ולכן להרוויח יותר כסף. בכל מקרה, הנציג עובד להכין את עבודתו לאישור בוחריו, ורק לאחר אישורם, בתוך פרק זמן קבוע מראש, יכול הנציג להעביר את בחירת בוחריו לנציגי השילטון. התהליך רשום ומפוקח על ידי הבלוקצ'יין.

שקיפות זאת מפחיתה במידה רבה את בעיית הנציג, ואמורה להקטין מאוד את השחיתות, ותחייב את הנציגים לעבוד תמורת שכרו.

מאחר והמיסים במדינה וירטואלית אמורים¹ להיות נמוכים משמעותית מאלו של מדינה ממשית עקב התקורה הנמוכה יותר של החזקת ממשלה², צפוי נטל מס נמוך יותר של האזרחים – אין צורך בשרים עם לשכות, נהגים, פנסיות שמנות לכל החיים, גם עבור כהונה קצרצרה וחסרת כל תוחלת ונפקות עקב משרדי ממשלה מומצאים ומספר שרים באותו משרד – כפי שקרה מספר פעמים בממשלות ישראל, ושימוש בתשתיות דיגיטליות החוסכות עלויות ואנרגיה (שריפת דלקים פוסיליים).

הפחתת בעיית הנציג ובעיית השקיפות

הכל רשום בבלוקצ'יין. כל תהליכי הממשל נעשים באופן מקוון הפתוח לעיני כל וניתנים לבקרה וביקורת. למעשה, המדינה הווירטואלית מעבירה את הצורך של אמון האזרחים מאמון בבני אדם לאמון בטכנולוגיה המנהלת את התהליכים – אך מכיוון שהטכנולוגיה דטרמיניסטית, ותהליכי שינויה דורשים שינוי של מעל 51% – היא ההסכמה של אלגוריתם הקונצנזוס שבבסיסו של הבלוקצ'יין.

יתרה מכך, על פי רצון והסכמת האזרחים, תוכנת הממשק לבלוקצ'יין תחסום מראש פעולות של הממשלה, ובכך תסייע מאוד להפחתת השפעתה של בעיית הנציג, ובמקרים מסוימים, עשויה אף למנוע אותה.

פתרון לבעיית קצב (שיעור) ילודה נמוך, ומניעת הגירה (חיובית ושלילית)

במדינות מפותחות רבות קצב הילודה או "שיעור תחלופת הילודה" (Replacement-Level Fertility) הולך ויורד. כדי שלאום או חברה או מדינה ישמרו על קיומן וצביונן, נדרש קצב ילודה של לפחות 2.1 ילדים לאשה, ובמדינות לא מפותחות, שבהן קצב תמותת התינוקות גבוה, נדרש קצב ילודה גבוה יותר, העומד על 2.3 ואף 2.5 (מלחמות, רעב, בצורת, מחלות ועוד).

כדי להתמודד עם שיעור הילודה הנמוך, המדינות המפותחות פתחו שעריהן להגירה. ואולם, להגירה יש חסרונות, שלא כאן המקום לדון בהם, אך ברור שהגירה גורמת לשינוי התרבות של המדינה הקולטת, כך שנוצר מצב פרדוקסלי של פעולה יזומה לתיקון כשל מסוים גורמת בהכרח להמשכו של אותו כשל, ואף להחרפתו.

ואולם, כדי להימנע מהגירה, יש לבחון מדוע קצב הילודה נמוך. אחד הגורמים המובהקים לקצב ילודה נמוך הוא יוקר המחיה. יוקר המחיה קשור קשר בל ינותק לרמת השחיתות במדינה (תחת מחקר), רמת הפשע ורמת החינוך במדינה. אלו קשורים קשר בל ינותק לרמת המשפט במדינה ומידת השחיתות שבמשפט המדינה, והקשרה לרמת הסיאוב הכללית במדינה, ואלו גוברים כשזרימת המידע האמיתי לציבור ירודה או מעוותת.

מדינה וירטואלית צפויה להיות עם נתוני שחיתות נמוכים מאוד. לכן, צפויה להיות בה שיעורי ילודה גבוהים יותר, ולכן בהינתן אמנת מס המאפשרת את קיום המדינה הווירטואלית, ושגשוגן של מדינות וירטואלית בתוך מדינה ממשית, תתאפשר המשך קיומה של המדינה הממשית ללא הגירה חיובית.

הגירה חיובית תימנע מפני שלמדינה הממשית לא תהיה אפשרות לספק למהגרים "חיוביים" (לתוך המדינה הממשית) שירותים (עבודה, חינוך, בריאות, משפט, וכו') למעט ביטחון, ואולם כדי ליהנות מהביטחון, על המהגרים "החיוביים" להתקיים תחילה במדינה הממשית, ואת זה לא יוכלו לעשות ללא מדינה וירטואלית משל עצמם, והעומדת ומתקיימת בזכות עצמה. וכדי להעביר מדינה וירטואלית ממקום ממשי אחד למקום ממשי אחר, יש צורך תחילה בשגשוגה של המדינה, כדי שאזרחיה יוכלו לרכוש תחילה נכסים ממשיים במדינה הממשית.

כמו כן, בעיית "הנוסע החופשי" של המהגרים החיוביים תיפתר מאיליה, כי למדינה הממשית לא יהיו משאבים ולא אפשרות לקיים על גבה אוכלוסיות שאינן תורמות לכלכלה ולביטחון, ואלו יתכווצו ויעלמו מאליהן.

הגירה שלילית תימנע כי רמת השחיתות של המדינה הווירטואלית, הצפויה להיות נמוכה, תאפשר יוקר מחיה נמוך יותר (ובהינתן שגשוג כלכלי גבוה יותר של המדינה הווירטואלית), ולכן צפוי קצב ילודה גבוה יותר שישמר, הן את אוכלוסיית המדינה הווירטואלית, והן את קיומה של המדינה הממשית. מסיבה זאת גם כדאי למדינה הממשית לכרות אמנת מס עם המדינה הווירטואלית.

1. תשתיות המדינה הווירטואלית מבוססות תוכנה, שהיא בעיקרה תוכנת הבלוקצ'יין ואפליקציית הממשק לבלוקצ'יין. תוכנה היא מוצר יקר מסיבות רבות – תהליכי הפיתוח ממושכים ועל פי מתודולוגיות קפדניות (אם נדרש מוצר איכותי ובטוח), כוח האדם יקר בהיותו דורש אנשים עם הכשרה ומיומנות ברמה גבוהה, ותהליכי בדיקת התוכנה ומשך הבדיקה מתארכים מאוד עם התפתחות נפח התוכנה ומורכבותה. ואולם, מכיוון שתוכנת המדינה הווירטואלית תפותח על ידי קהילת קוד פתוח, וזאת כדי למנוע מבעלי עניין להשפיע באופן מוטה על המדינה, וכשהמחשבים העיקריים עליהם מפותחת התוכנה הם מחשבי האזרחים עצמם ועל הבלוקצ'יין, שיכלול אפילו את תוכנת ה-Git, אזי העלויות אמורות להיות נמוכות משמעית מאלו של מדינה ממשית. ↩︎
2. במדינת ישראל מתבטאת בעיית הממשלות המנופחות בחריפות רבה – ממשלות מאופיינות בלמעלה מ-30 שרים (למעלה מרבע חברי בית הנבחרים), המחזיקים גם סגני שרים, "החוק הנורווגי" גורם לניפוח נוסף וחסר כל פרופורציה בעלויות ניהול המדינה ביחס לגודל אוכלוסייתה, עד שהמצב הוגדר בתקשורת כ"ממשלה שיש לה מדינה ולא מדינה שיש לה ממשלה". ↩︎