עולה מיד השאלה – אם המדינה הוירטואלית תשגשג, מכלול מספר רב של אזרחים באחוז ניכר באוכלוסיה של המדינה הממשית-מארחת, ותצבור שווי ערכי, כלכלי ותרבותי גבוהים, ותהיה לה השפעה על הכלכלה הוירטואלית והממשית כאחד (שהרי סחר חוץ הוא מיסודותיה של כלכלה לא אוטרקית, ותנאי לקיומה), אזי למה שהמדינה הוירטואלית לא תירשם כמפלגה במדינה הממשית-מארחת, ותתמודד בבחירות, ואם תבחר, תוכל לפעול כמחוקק, ולהשפיע גם על ההיבטים הממשיים היכולים לסייע גם למדינה הוירטואלית, ואולי אף לייתר את הצורך בכריתת אמנת מס עם המדינה הממשית-מארחת?

תחילה יאמר שאין כל מניעה שמדינה וירטואלית תפעל כך – בהיותה גוף עצמאי בעל ריבונות וירטואלית עצמאית, הפועל על פי החוקה שקבעה לעצמה, ועל פי החקיקה הקיימת ונוהגת בה, וכל עוד אזרחיה יחליטו שכך טוב להם, הם יכולים להחליט לעשות זאת. החלטה בקנה מידה כזה דומה במשקלה להחלטת אנגליה להיפרד מהאיחוד האירופי. ומי שחושב שהצעד שגוי, יכול לוותר על אזרחותו במדינה הוירטואלית ולחפש לו מדינה וירטואלית אחרת או להקים מדינה וירטואלית אחרת יחד עם אותם אלו שהצביעו נגד המהלך, או לחזור ולהיות אזרח המדינה הממשית שבה הוא אזרח. זה מה שטוב במדינה וירטואלית – אף אחד לא מחזיק אף אחד, כל עוד הוא התאזרח והסכים לחוקת וחוקי המדינה הוירטואלית¹.

אחת הבעיות העיקריות של הדמוקרטיות הסקטוריאליות המבוססות על קואליציית רוב בבית הנבחרים, היא שניהול המדינה מבוסס על פשרות, ולעיתים, על סחטנות, פשוטו-כמשמעו, של שאר מפלגות הקואליציה השואפות להמשיך ליהנות ממנעמי השלטון, תוך צרות עין באשר לאינטרסים של כלל ציבור הבוחרים, סחטנות המובילה לעושק קופת הציבור, ודילולה, לעיתים עד כדי סף שפיטת רגל, ומדינת ישראל הממשית לא הייתה רחוקה מכך².

כאן המקום להזכיר את "הטרגדיה של נחלת הכלל", שהיא אכן מלכודת חברתית, שהרציו העיקרי שלה הוא "התנהגות רציונלית במישור הפרט מובילה להתנהגות לא רציונלית במישור הכלל". רציו זה של הטרגדיה של נחלת הכלל בא לידי ביטוי חריף בשיטת הקואליציה המורכבת ממפלגות סקטוריאליות, ובמיוחד במדינת ישראל שבה ציבורים שלמים אינם נושאים בנטל הכלכלה והביטחון, וכשמגזר אחד, מצומצם יחסית בהיקפו, אחראי על כ-70% מהכנסות המדינה ממיסים (נכון לשנת 2026), וכשמעמד הביניים אחראי על רובן של הכנסות המדינה ממיסים ועל נטל הביטחון השוטף, וכשפערים אלו רק הולכים וגדלים ומחריפים. הרי ברור שעל פי הטרגדיה של נחלת הכלל, למדינה כזאת אין יכולת קיום בטווח הרחוק, ולעיתים אף הקרוב – הטובים שיכולים פשוט עוזבים או יעזבו, והבעיה תחריף אקספוננציאלית.

אז אם סקטור מסוים לא תורם כמעט דבר לשאר הציבור, וכשנבחרי הציבור בקואליציה מנצלים את הסמכות שניתנה בידם לשמירת שלימות הקואליציה והמשך ניצול קופת הציבור, אזי ברור שהצטרפותה של המדינה הוירטואלית כסיעה בבית הנבחרים היא הצהרה לנכונות להשתתף בשיטה שהביאה מלכתחילה לכינונה של המדינה הוירטואלית – ומדובר בפרדוקס.

בעיה נוספת היא בית המשפט, והכוונה למערכת המשפט כלל, ולאו דווקא בית המשפט העליון. בית המשפט העליון בכל מדינה מביט דרך שני זוגות משקפיים – האחד, במישור המקומי, והשני, במישור הבינלאומי. כל מי שמכיר את פסיקות בית המשפט העליון של מדינת ישראל אמור לדעת שהתנהלות כמו של שליט אל סלוודור בהקמת בית הכלא לכנופיות במדינתו (נקודת השבר הייתה היום בו נרצחו 80 איש, ולפי דיווחים אחרים, 90 איש באותו יום. עם פתיחת הכלא וכליאת מי שנחשד בחברות בכנופיות, ירד שיעור הרציחות כמעט מייד ב-97%).

אמנם, בית המשפט העליון אמור לפסוק על פי חוקת וחוקי המדינה, אולם עין אחת שלו תמיד מביטה לטובת דעת הקהל העולמית על פסיקותיו, ומידת הביקורת הצפויה של קהילת המשפט הבינלאומית על פסיקותיו, ולכן, לעיתים הוא פוסק בניגוד לצורך המקומי של מדינתו, ובמיוחד ברוח התקופה.

ראו למשל את פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסיקתו בפרשת דרד סקוט נ' סנדפורד, שנחשבת עד היום לאות קלון של בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובמיוחד כשאת חוות הדעת העיקרית כתב לא אחר מאשר רוג'ר טאני, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית באותו זמן.

לכן, למדינה הוירטואלית יש מערכת משפט משלה, בתי משפט משלה, שופטים משלה, ונורמות משלה, וככל שאלו לא נוגדות את חוקת וחוקי המדינה הממשית-המארחת באופן ו/או הממשק לה, אין למדינה הוירטואלית כל אינטרס להצטרף כמפלגה וכסיעה לבית הנבחרים של המדינה הממשית, שהרי היא עשויה להפסיד מכוחה שכן יהיו אזרחים של המדינה הוירטואלית שיעזבו אותה, וכוחה ייחלש.

1. ונזכור – אין הכוונה דווקא למדינת ישראל 2 הוירטואלית – שהרי אין כל מניעה שיקומו עוד 1000 מדינות וירטואליות. ↩︎
2. ראו הרצאתו של פרופסור ירון זליכה, החל מזמן הקלטה 26 שניות. ↩︎